עלובי החיים זה לנצח

הוא תמיד שותה הרבה,
ואני שואל אותו למה אתה שותה כל כך הרבה?
והוא לא מסתכל לי בעיניים,הוא עונה,רק על תהיה כמוני,רק על תהיה דומה לי,
ידיו רועדות,אין קור,חם בחוץ,ידיו רועדות,ידיים חזקות שעירות,אני מחפש בהם אהבה,
ולא ביקשתי אותה אף פעם ממנו,
אבל הוא יודע שאני הייתי צריך אותה,הוא מבין, וככה יותר קשה לו,
הוא רוח רפאים , הוא אלוהים שמת, הוא פתיתי שלג לא ממומשים,
הוא עלה צהוב , הוא זנב שהיה לי לראש,
הוא מגדל בבל,
אני קושר את עצמי לכסא,לידו,אני מחפש על מה לדבר,הוא אומר שאני אשמור על עצמי,
כשהוא אומר את זה הוא חש את החוסר אונים שלו,את האי יכולת אפילו להגיד את זה נכון,כדי שאני פעם אחת ארגיש שהוא צודק,
כמה אני מרחם על עצמי, על החיים שלו ושלי, כמה עלוב הכול ,כמה עלוב הסלון בו אני והוא גוססים, כמה עלוב השטיח המסריח שהוא קנה בשוק,כמה עלובה השיחה בינינו,כמה עלוב לדעת שאצלי אין אפילו זיכרון אחד בו הוא היה מאושר,
אני תמיד מחזיר את עצמי לאותו היום בו טיילנו,לאורך הרחוב של הבתים המוקפים בחצרות ובריכות,עמוק בפנים רציתי את מה שהיה לאנשים החיים בתוך הבתים האלה,רציתי להיות הילד של המבוגרים האלה התינוק הקטן בעגלה היקרה שלהם,
שיכינו לי את הארוחות היקרות ,אבל רציתי גם שהם ימותו בתוך הבתים האלה,
אז היינו עוברים מול הבתים האלה,והיו נובחים עלינו הכלבים שלהם,
הכלבים האלה היו שמנים יותר ממני וממנו,הם היו נקיים ונראו טוב,
אני תמיד חשבתי בלב, שבכסף שקונים לכלבים האלה אוכל,
הוא היה יכול לקנות לי אופניים, אבל לו אין ולכלבים האלה יש,
הם נבחו עלינו,ואני ריחמתי עליו,היינו בדרך אל השוק,לבושים רע,מריחים רע,
ליד הבתים האלה ומול הכלבים האלה היינו דומים לקורי עכביש בפינה של חדר הצבוע בלבן,
הוא בטח הרגיש כמוני,אבל הוא תמיד הלך לפני,ככה שראיתי רק את הגב שלו,ויכולתי רק לנחש,כמו עכשיו בעצם, על מה הוא חשב,
שעריו מלבינים מיום ליום,ואני הופך להיות דומה לו יותר ויותר,
והוא הופך להיות דומה למי שפעם לא רצה שהוא יהיה דומה לו,
השמש מתחילה לשקוע ואני שומע את צחוק הילדים ברחוב שבו הוא גר,
אני גם יודע לצחוק כמוהם, רק שאני מעמיד פנים ,ואצלם זה אחרת,
אנחנו נפרדים,בלחיצת יד,הוא עדיין לא מביט לי בעיניים,
לפעמים אני שם לב שיש עוד אנשים,כמוני וכמונו,
ולפעמים אני עומד לידם בתור לקופה,כשהם סופרים את העודף המינימאלי שלהם,
או כשאני יושב בבית קפה ,והם עוברים ומסתכלים על השולחן המתוק שלי,
מבעד לחלון זכוכית,לא מגולחים,עם מבט של גור בתוך הכלוב,
עוברים וממשיכים הלאה,לקנות לחם,עוברים בתוך קניון גדול כי הם רוצים להרגיש כמו כולם,אבל אף פעם לא קונים לעצמם כלום,נשאר רק הטעם של חלון הראווה,
עוברים את החיים בלעבור אותם,
בלעבור אותם,
בלעבור אותם,
וזה הפחד הכי גדול שלי,ושלו,
לעבור את החיים האלה,
אני כל כך אפחד לבכות על אדם כזה,
והדמעות לא מבקשות אישור,
לכן הכי קל לבכות על עלובי החיים,על אלה שתמיד יהיו פחות ממך,
זה הזר שהעניק לי הבורא שלי,עוקצני עד הדם,
מיותם ואינו מובן,
צר לי על העולם הזה.
אני בדרכי לאותה השכונה,בדרכי לאותם הבתים בעלי החצרות והכלבים השמנים,
בבתים האלה עכשיו חיים החברים שלי,אותם הילדים שפעם רציתי להיות כמוהם,
אין לי את מה שיש להם,אבל יש לי קסם,וזה מה שקונה אותם,
הם עשירים ואני גם,
רק שאצלם זה כסף ואצלי זה הרחמים העצמיים,
הם צוחקים ורוקדים ושותים,עושים סקס אחד עם השני,אחת עם השנייה,
אני איתם,מסוחרר,
ולרגע אחד ,ובעוד רגע אחר,יהיה לי הבזק,
של שולחן,והוא ויושב,על השולחן בקבוק,והוא מחזיק כוס,
רואה פרסומות,
אני עדיין אחייך,
עלובי החיים זה לנצח חבר.
ומי שפעם היה באמת בודד,תמיד יהיה בודד גם אם הוא ישן במיטה זוגית.
עלובי החיים זה לנצח חברה.
סוף.