בואי הביתה

בואי הביתה,
התגעגעתי לעיניים שלך,
לדיבורך הפרוע,בואי אלי ילדה,
בואי הביתה,
את צריכה קצת חום הרבה אהבה,
לביטוי מיושן של יחד של קרבה חזקה,
בואי הביתה,
במלחמה הזאת יש רק מפסידים,
אני צבעתי אותך,
ועכשיו נשארתי ללא צבעים,
בואי הביתה,
כמה שקר כמה אכזר,
כל הפשטות הזו היא כל כך בשבילך,

הרבה פחדים ,הרבה מילים,הרבה דמעות,הרבה תנוחות,
מאט ממני הרבה ממך,בגדים ישנים ותמונות פזורות,
על הרצפה הזאת שכבנו מרומים מחובקים,
פלטנו עשן לעצמנו איחלנו ,ששנינו ביחד נחזיק שנים.

בואי הביתה,
ככה אי אפשר יותר,
האדמה בתוכי צריכה את האביב הנצחי,
בואי הביתה,
ערומה חבולה ,וכבר לא בתולה,
את ביטוי מיושן של קדושה ושל הקרבה.
http://ru.youtube.com/watch?v=We2QEi3-cSY

אם אין אלוהים תמציא אותו

אם אין לך אלוהים תמציא אותו,
כי התקווה שלך זקוקה להצדקה,
כי אם אתה כבר מחפש ,חייב להיות מקור לאותו החיפוש,
כי אין צבע שלא ידעת עליו ופתאום תחפש אותו,
מה שיש בתודעה הוא הקיים,
התודעה היא הקיים,
מחוץ נראה שהכול אשליה,
אבל עוד הפעם,
הכול תלוי רק בך,
כלומר,
המציאות היא המציאות האמיתית כפי שאתה בונה אותה,
אתה יכול לקרוא גם לחלום מציאות,
הרבה לפני שהמציאו את הגלגל ואת החשמל,
הם כבר היא בתודעה של האדם,
ועוד הפעם,
התודעה שלך היא האמת,
מה שנמצא בה קיים,
מחוץ לה אינו קיים,
אם אין לך אלוהים תמציא אותו,
כך תמיד יישאר ספק לגבי משמעות חייך,
ככה תמיד ישאלו ואתה תענה,ולהפך,
נראה שמשמעות חיים כאלה היא חיפוש המשמעות,
אז ,אדרבה ,אתה צריך אלוהים,
אפילו כדי לא להאמין בו.

הכבש הששה עשר.

היום שמעתי אותו,נחו אוזני,מלודיות נעימות של רכטר,לצד אחד האהובים עלי,שמו יהונתן גפן.
רביץ,גוב,ברוזה,ואחרים.
פשוט ונחמד.

יעל נחשון.פנייך.

זוהי ביקורת לאלבום הבכורה של יעל נחשון,אשר פירסמתי עבור האתר "הסקיצה פלוס",אמנם ביקורת לא מתחסדת,אבל שווה קריאה.


ביקורת לאלבום של יעל נחשון , "פנייך".


יונייב ראובן.
עבור האתר "הסקיצה פלוס"


הבייבי של יעל לא יגרום לכם לחייך ולהגיד "יאללה איזה חמוד,זה ממש יפה"
או "ואי איזה שיר עצוב זה ממש מדכא".

לפעמים , בביקורות לא מחמיאות או לא טובות , לאלבום של אומן מסוים , אני נוטה לחשוב ,שאולי בביקורת האלה צריך להיות יותר עדין , יותר מתחסד , יותר נותן הזדמנות.
כי בכל זאת , אלבום , ובמיוחד אם הוא הראשון של האומן.הוא חתיכת השקעה ,אתם יודעים.
התגשמות חלומות , תוצאה של דמעות ,יזע כאב ותקווה של שנים (לחלק לפחות).האומן שופך את כל כוחו , את הפחדים והרגשות שלו , בתווים ובמילים הצעירים.ואז הוא מאמין שהנה , הגיעה השלב לכבוש את העולם , שהחרב מוכנה ,היכן הלבבות?
אז זהו.כפי שהחרב תפקידה לחדור אל לב האחר , כך גם השירים במוצר הבכורה.הוא נועד לאחרים ,
כל תפקידו כשהוא יוצא מבושל ומתובלן במיקסים , הוא לבגוד. להגיד לאחר את מה שהאומן בכלל לא התכוון אליו , ולאחר נוסף להימאס כבר בהאזנה הראשונה.
האומן , והוא יודע את זה טוב מאוד, לא כותב לעצמו , נדיר מאוד שהוא חוזר לקרוא את מה שכתב פעם .
אלבום הוא ראי המשקף את נשמת המאזין,ולא של האומן.האומן הוא רק זה שמחזיק את הראי.

יעל נחשון. בת 27.
יעל נחשון,היא עוד פרי תוצרת "רימון".אשר הצטרפה לפרלמנט ההולך ומתרחב ,של אריק ברמנים מירי מסיקות , ואיות כורם.שאלה בזהירות יתרה מבלי לשים לב,לאט לאט ,כובשים את מצעדי הגלגל"צ , ומצעדי הסלולר.מה גם שסביר להניח שאחד השמות מתנגן אצלכם בתור איזה רינגטון קליט.
יעל נחשון , התחילה לכתוב לא מזמן, למען האמת הקריירה המוסיקלית שלה התחילה יחסית די מאוחר,רק אחרי שירותה הצבאי יעל החלה לכתוב ולשיר.לפני, היא אפילו לא חלמה על להוציא שיר לרדיו.
התגלגלו הדברים לכך , שהיא הוציא את אלבום הבכורה שלה, הנקרא "פנייך" ,וכאן צצה לה הבעיה.
אלבום הבכורה של יעל,נשמע,כמה צפוי,כמו אלבום הבכורה של מסיקה,כמו אלבום הבכורה של קרן פלס,להמשיך?
ברובו הוא נשמע כמו סקיצה אחת ארוכה,מונוטוני,כמו בשירה כך גם בנגינה,יעל אפילו לא דואגת לתפקידה החשוב כסולנית (עזבו רימון,היא למדה מוסיקה גם בניו-יורק!!!),ובשירים שצריך להביא בהם רגש ולשיר אולי קצת אחרת,היא מקפידה להיות מאוד נכונה,וילדה טובה,חלילה לא לחרוג אפילו בחצי טון מהסולם שכתבה.לאורך כל האלבום ,להוציא אולי את השיר האחרון,היא ממשיכה בשירתה הבנאלית.

השירים מופקים ברובם על ידי אורי זך ועובד אפרת,אלה משמשים בחלק מן השירים גם כנגנים.
נושא הליריקה כמאט בכל השירים מזכיר את הטקסטים של חנוך לווין, ניכרת בטקסטים התייחסות להשפלה עצמית של נפש תמורת נפש אחרת , הבן אדם ריק ללא אהבתו ,הוא כלום לבד,וסביר להניח שגם לא ימשיך לחיות אם יישאר בדד.מוכיח זאת "פנייך" שעל המילים והלחן אחראית נחשון,"פנייך השתנו מאז הפכת גבך לאכזבה,מאז היום שהוא עזב,את ויתרת על אהבה".
והשיר "אדע לצאת" ,שדווקא אותו כתב והלחין אריק ברמן המוזכר מלפני ,"מנסיוני מן העבר ,שלושה ימים אחרי מחר ,כבר לא תהיה אצלי בלב,זאת הבטחה ,נכנעתי כבר להשפלות".
אין חדש תחת השמש,כך גם שער השירים החוזרים על אותו המוטיב,בחלקם אפילו המנגינה דומה ורק הקצב שונה.אולי ההפתעה היחידה היא השיר של טורי עמוס , שתירגם ברמן ,"ואני אקדח" ,נותן צבע אחר, ומרשה להיות קצת ,אבל ממש קצת בועט.הוא מדבר על אונס של נערה,על נפילת החלום והחיים שלאחריו.יעל נחשון באמת מנסה בשיר הזה להרגיש.זה לא הולך ,זה פשוט לא הולך.
דבר נוסף שמאוד הפריע לי זו ההפקה הדלה המינימליסטית משהו,העיבודים ממש "ערומים",כאן אינני בטוח האם זו הכוונה של המפיקים או ניסיון לחסוך שעות באולפן ובחזרות.
את השיר האחרון ,"זה טוב לי ככה " מעבדים משה לוי ושלמה שבן,שמנגן כאן גם על הפסנתר,איך לא.


האומן הוא זה שמחזיק את הראי,יעל נחשון לא.היא יותר מידי עייפה כאן,יותר מידי מתאמצת ויוצא שהיא שרה לעצמה.היא לא משאירה רצון לחזור אליה לאחר האזנה ראשונה,לא משאירה טעם של עוד,גם בשירים קשים היא לא עושה כלום.וכמה כאב וכוח היא השאירה אין לדעת.
לסיכומו של דבר,הבייבי של יעל לא יגרום לכם לחייך ולהגיד ,"יאללה איזה חמוד,זה ממש יפה" ,
או "ואי איזה שיר עצוב זה ממש מדכא",הכול באמצע.לא פופ ובטח שלא רוק.לא שירה אישית אבל גם לא שירה בציבור.לא הקול המיוחד,אלה עוד אחד שדומה לאחר.תעשו מסקנות לבד.
תוכלו למצוא את הדף של יעל ב-WWW.MYSPACE.COM/YAELNACHSHONMUSIC
לשמוע ולהתרשם.
עד כאן גבירותיי ורבותיי.יהיו שלום ואם תחפצו לרכוש את הדיסק תנסו ליהנות ממנו.

יונייב ראובן.
Ruveny.blogspot.com

עלובי החיים זה לנצח

הוא תמיד שותה הרבה,
ואני שואל אותו למה אתה שותה כל כך הרבה?
והוא לא מסתכל לי בעיניים,הוא עונה,רק על תהיה כמוני,רק על תהיה דומה לי,
ידיו רועדות,אין קור,חם בחוץ,ידיו רועדות,ידיים חזקות שעירות,אני מחפש בהם אהבה,
ולא ביקשתי אותה אף פעם ממנו,
אבל הוא יודע שאני הייתי צריך אותה,הוא מבין, וככה יותר קשה לו,
הוא רוח רפאים , הוא אלוהים שמת, הוא פתיתי שלג לא ממומשים,
הוא עלה צהוב , הוא זנב שהיה לי לראש,
הוא מגדל בבל,
אני קושר את עצמי לכסא,לידו,אני מחפש על מה לדבר,הוא אומר שאני אשמור על עצמי,
כשהוא אומר את זה הוא חש את החוסר אונים שלו,את האי יכולת אפילו להגיד את זה נכון,כדי שאני פעם אחת ארגיש שהוא צודק,
כמה אני מרחם על עצמי, על החיים שלו ושלי, כמה עלוב הכול ,כמה עלוב הסלון בו אני והוא גוססים, כמה עלוב השטיח המסריח שהוא קנה בשוק,כמה עלובה השיחה בינינו,כמה עלוב לדעת שאצלי אין אפילו זיכרון אחד בו הוא היה מאושר,
אני תמיד מחזיר את עצמי לאותו היום בו טיילנו,לאורך הרחוב של הבתים המוקפים בחצרות ובריכות,עמוק בפנים רציתי את מה שהיה לאנשים החיים בתוך הבתים האלה,רציתי להיות הילד של המבוגרים האלה התינוק הקטן בעגלה היקרה שלהם,
שיכינו לי את הארוחות היקרות ,אבל רציתי גם שהם ימותו בתוך הבתים האלה,
אז היינו עוברים מול הבתים האלה,והיו נובחים עלינו הכלבים שלהם,
הכלבים האלה היו שמנים יותר ממני וממנו,הם היו נקיים ונראו טוב,
אני תמיד חשבתי בלב, שבכסף שקונים לכלבים האלה אוכל,
הוא היה יכול לקנות לי אופניים, אבל לו אין ולכלבים האלה יש,
הם נבחו עלינו,ואני ריחמתי עליו,היינו בדרך אל השוק,לבושים רע,מריחים רע,
ליד הבתים האלה ומול הכלבים האלה היינו דומים לקורי עכביש בפינה של חדר הצבוע בלבן,
הוא בטח הרגיש כמוני,אבל הוא תמיד הלך לפני,ככה שראיתי רק את הגב שלו,ויכולתי רק לנחש,כמו עכשיו בעצם, על מה הוא חשב,
שעריו מלבינים מיום ליום,ואני הופך להיות דומה לו יותר ויותר,
והוא הופך להיות דומה למי שפעם לא רצה שהוא יהיה דומה לו,
השמש מתחילה לשקוע ואני שומע את צחוק הילדים ברחוב שבו הוא גר,
אני גם יודע לצחוק כמוהם, רק שאני מעמיד פנים ,ואצלם זה אחרת,
אנחנו נפרדים,בלחיצת יד,הוא עדיין לא מביט לי בעיניים,
לפעמים אני שם לב שיש עוד אנשים,כמוני וכמונו,
ולפעמים אני עומד לידם בתור לקופה,כשהם סופרים את העודף המינימאלי שלהם,
או כשאני יושב בבית קפה ,והם עוברים ומסתכלים על השולחן המתוק שלי,
מבעד לחלון זכוכית,לא מגולחים,עם מבט של גור בתוך הכלוב,
עוברים וממשיכים הלאה,לקנות לחם,עוברים בתוך קניון גדול כי הם רוצים להרגיש כמו כולם,אבל אף פעם לא קונים לעצמם כלום,נשאר רק הטעם של חלון הראווה,
עוברים את החיים בלעבור אותם,
בלעבור אותם,
בלעבור אותם,
וזה הפחד הכי גדול שלי,ושלו,
לעבור את החיים האלה,
אני כל כך אפחד לבכות על אדם כזה,
והדמעות לא מבקשות אישור,
לכן הכי קל לבכות על עלובי החיים,על אלה שתמיד יהיו פחות ממך,
זה הזר שהעניק לי הבורא שלי,עוקצני עד הדם,
מיותם ואינו מובן,
צר לי על העולם הזה.
אני בדרכי לאותה השכונה,בדרכי לאותם הבתים בעלי החצרות והכלבים השמנים,
בבתים האלה עכשיו חיים החברים שלי,אותם הילדים שפעם רציתי להיות כמוהם,
אין לי את מה שיש להם,אבל יש לי קסם,וזה מה שקונה אותם,
הם עשירים ואני גם,
רק שאצלם זה כסף ואצלי זה הרחמים העצמיים,
הם צוחקים ורוקדים ושותים,עושים סקס אחד עם השני,אחת עם השנייה,
אני איתם,מסוחרר,
ולרגע אחד ,ובעוד רגע אחר,יהיה לי הבזק,
של שולחן,והוא ויושב,על השולחן בקבוק,והוא מחזיק כוס,
רואה פרסומות,
אני עדיין אחייך,
עלובי החיים זה לנצח חבר.
ומי שפעם היה באמת בודד,תמיד יהיה בודד גם אם הוא ישן במיטה זוגית.
עלובי החיים זה לנצח חברה.
סוף.

קוקאין 2

אבוי לי בני, אבוי לי יחידי, אשר עודני אוהב,
הן ליבך לי כעדן בן, הן מבטך לי כשמי הבוקר היפה,
פשעתי , חטאתי למען אהבתי, אהבה שאינך מבין ,בני הקטן,
על נא תגיד מה שווים חייך, לאחר שהנני מסרתי את חיי ,אליו,
אל האחד,ואין ולא היה בי מצפון בני, כי הוא היה מצפני,
כי חייך שלך נמשכים כעונת האביב הנצחית,וחיי נרמסו נשדדו תחת פקודתו,
באיזו זכות בני, שיחקו בי ככה, באיזו זכות בראו אותי,
ועתה הדבר שאני יצרתי הוא הדבר שבא להרגני,
דמי זועק, צועק, צורח,נפשי ביקשה אדון,נפשי הריקה, קיבלה אותו בדמות שקופה,
בדמות הרוח והסערה,שבתוכי,
עתה,יחידי, רחם עלי בני, רחם על אביך, על החרק החלש,על הדג המסריח, על החיה הטיפשה,
על נא תשאל, האם אניף את סכיני בפעם הנוספת,באשר יבקשוני,על נא תשאל זאת אהובי,
עמוד לצידי ,החזק לי את היד,עצור אותי בגופך, תהיה לי אב,תהיה לי האם, חבק אותי,
הורד אותי אל בירכך , ותן לי מחילה בני, על תנסה אותי, לפחות אתה בני,
אתה זרחתי והוא שקיעתי,
הוא לקח ממני את ישמעאל, את האוויר שלי, וכעת בדרך אחרת הוא לקח ממני גם אותך,את דמי,
את תקוותי, את צחוקי,את אמונתי.

ליד בית שערים מבט ראשון

צילום: ראובן יונייב

מבט מקומה 11

מבט מהגג במקום העבודה.

לפעמים אני עולה לשם להתבודד.

אחרת

עוד לא הצטרפתם לאחרת?
למה אתם מחקים?

אנס

פעם מזמן כשעוד הייתי ילד קטן,אנסתי ילדה,
זאת אומרת,אני חושב שאנסתי אותה,
הייתה היתנגדות מצידה,
וגם צרחה קטנה כמוה,
והיה לי טוב באותם רגעים,
שליטה וחוסר רחמים,מול בכי צער וחולשה,
זה מה שעשה לי את זה,
אתם כמובן תגידו שהרסתי לה את החיים,
לא נכון,היא הייתה מגיע למצב כזה לבד,
אולי לא בין השיחים ההם,שיחים של גן החשמל,
אבל בצבא,עבודה ,בית,או משפחה,
לא במין ,יכול להיות גם משהו אחר,
אבל עכשיו כשאני הולך ברחובות העיר,
אני רואה הרבה אנשים,
אם אותם הפנים שהיו לה ,לילדה,בזמן שאנסתי אותה,
ומה זה,אני חושב שאף אחד לא באמת מאושר,
שלכולם יש ביפנים,כל הזמן,בכי צער וחולשה,
שאת כולם אנסו,כהם היו ילדים,
והם הולכים עכשיו ,עם חור עמוק,ורחב,
שוכחים שכול זה לא קרה,
שלא אנסו אותם,
שהם בסדר,
הכול כרגיל,
אבל אני חי,חי,בישביל להזכיר,את עצמי,
לבני זונות הקטנים האלה.

שכחו אותך אלוהים

יונייב ראובן אומר ש...


שכחו אותך אלוהים,
שכחו בתוך פח תחת הגשם,
עצמם בחדרים חמימים,
מסריחים מנוחות מרגיע,
בלשונם תהילים קדושים,
בידיהם,סכינים מושחזים,
על תקרא להם על תזעק,
רגע אחד אמת ואחר משחק,
נותרתי המום,פי פתוח,ערום,
איני ביניהם גם איתך יש לי כלום,
האמצע המפוצל,הצומת,חיי,
נצח,ככה נצח,ואין לזה די,
שכחו אותך אלוהים,אלוהי,
סלח לי ולהם,
אבל אתה בשתיקה,
כמו שמיים כמו אדמה,
אתה מלוכלך מזוהם ומסריח,
אתה משותק מרוחק מקומט,
ככה השאירו אותך,
זרוק,
אאאאאאאש אלוהים,האש שלך רוקדת ומציקה,
והיא בי,
ולך אזלו הכוחות לכבות אותה,
בחשכה החיידקית החודרת דרך הציפורניים למוח בכאב,בכאב,
הם נראים לי כמים בשירותים,
כדגים מסריחים,
מנסים לחקות אותך,
או שהם כבר במקומך,
כהורגי נביאים,
כמשחירי מלכות השמיים,
כבוני גהנום , מחריבי הארץ,אנסי ילדים,
ולהם נתת ברוב חולשתך זכות בחירה,
זכות לשפוט ולחיות,
ורוצח שופט רוצח,
ואנס שופט אנס,
ומשורר שופט משורר,
להם נתת את האוויר,את נשימתך האחרונה,
נושמים,לוקחים אותך אלוהי,
דרך סדקים ובדידות וסבל,שכל כך רצית שיבינו,
מערבבים יחד עם ,לגלגנות,זנות,בחילה,קנאה,
ונושפים אותך חזרה,
וכפי שהייתה בודד בהתחלה,
כך גם נשארת ,אהובי,
כך---גם----נשארת,
ילד אשר רימו אותו,אבא ששיקרו לו,אמא שבנה רצח אותה,
ואני,
כטיפה אחרונה של מעיין,
כזיכרון על אהבה ישנה,שלך,
נשארתי,
ובבטני אתה,מלקק את הפצעים,
ומוחק לאט, לאט, את הצער היתום,
צומח בי,
רואה דרכי,
חושב במקומי,
יודע אותם מחדש,
אוי .מספיק לי גורל אחד כזה,
עוד אחד,ולא אשוב למעגל החיים,
זה קשה אלוהי,
כי ככל שאושרי קרב,עומד מולי מבקש לחבקני,
ככה אני מתרחק ממנו,
בזמן שבתוכי אתה,ואני שומר עלייך,
עובר יקר שלי,נשמת חיי,
אשמור ולא אפיל אותך,
איך אשוב אל קרבם,
אהיה שוב כמותם,
לא אוכל,גם כשתצא לעולם,
שכחו אותך אלוהים,
שכחו עניים זקנים וטיפשים,
שכחו דתיים ילדים ונשים,
שכחו נביאים וחיים ומתים,
שכחו יהודים ערבים ונוצרים,
שכחו ציפורים שירים וסופרים,
רק לא חלשים,
העכברים האלה שכולם מגרשים אותם,
הם נושאים איתם מחלה,
קוראים לה גאולה,
ואתה שזרת אותה בתוכם,
השרת חותמת "לסבל נועד",
לעולם אינם רצויים בידי האושר,
רק לעיתים נראה להם שמישהו סוף ,סוף הבין אותם,
אך לרוב הכול שקר גס,
לא הם לא ישכחו אותך אלוהים,
הם אלה שצועקים ומנסים להצילך תחת הגשם,
בזמן שאתה זרוק בפח,
וכשתתגלה,
הגשם ישטוף אותם,
וכולם ישכחו מהם,

גם אתה..................................

קוקאין

חזור ,חזור אלי,אבי הטוב,
אדוני,ורבי,
מלמדי לטוב,
אני בנך היחיד,זה אשר בדידותו הרגה אותך בי,
זה אשר קילל אותך ונותר ריק,כעיני המתפללים,

כך את הסכין,ותוביל אותי אל ההר הקדוש,
נסה אותי,נסה את עצמך,
וברגע שהסכין תהיה מעלי אני כבר אחשב למת,
לא חשוב עם תראה את הדם אחר כך,

או,אבי אבי,על העיניים שלך אני רואה שמיכה שקופה,
מי,תגיד לי מי כיסה אותך אבי האומלל,
אני רואה עלים נושרים,במקום דמעות,מי כיסה אותך אבי,
מי מנסה אותך,את נשמתך,
אני בנך ,יצחק,יחידך אשר אהבת,
ועתה מה תגיד,איך תוכיח את אהבתך אלי אבי,
איך תגיד לי מעכשיו,מילים וחיבוקים,
אתה הרגת אותי,ומעכשיו מה שיצא ממני יחשב כמת גם כן,

האהבה נמכרה אבי,תמורת הבטחה ואהבה אחרת,
האם החטא שלך היה באהבה עצמה,
הרי בתוכך היה מצפון,האם הוא לא אמר לך להפסיק,
האם את מה שלא יכולת לראות,נחשב לך לקדוש,יותר ממה שנגעת בו,ממה שיצרת אותו,

למה התמכרת ,למי,אבי המסכן,
אימי שהייתה לך כאבן שחסמה את נהר הנפש שלך,אימי לא יכלה לעצור אותך,
היא האויב האמיתי שלי,המכריע את גורלי,המגרשת את שמחתי,
היא אשר אומרת לי תקווה,אבל מילותיה אכזריות,
ממנה ינקתי את הערס שלה,ממנה קניתי את חירותי ,
ממנה נקנו חיי,חיי הקדושים והמוכרעים,

ישמעאל אחי,עזבת אותי בכלא הזה,
אתה שחיפשת מדבר,אתה שמצאת אותו לבסוף,
והוא המדבר נתן לך את מי החיים,את החיים,
מגורש מהכלא הזה היית,אל החופש שלך,אל הגאולה,
השארת אותי בקרב נחשים,ועכברים,בקרב קברים ובכי,
ומלחמה שלא נגמרת,מלחמה שהם נלחמים בה,ואני הקורבן,
לאן הלכת אחי,אהובי,דמי הטהור,הרי זה הם שצריכים להיות מגורשים ממך,
הם שרפו את כל מה שאהבתי אחי הבכור,

או אבי אבי,על העניים שלך אני רואה שמיכה,
ואני מרגיש כיצד היא מכסה גם אותי,
אני מרגיש שאני נושר,ושאין בי יותר דמעות,
מתתי ברגע ששכבתי ועמדת עם הסכין מעלי, אבי,
וכל מה שאני יוצר, נחשב כמת אבי,אבי האומלל והעיוור.

למונה ליזה

אני רוכש במילים.אני אכזר.אני אוהב לאהוב אהבות עצובות.אני קשה.אני מנשק אישה ברקות,תמיד.
אני חושב שאנשים מסביבי טיפשים.אני מאמין באלוהים.אני מאמין בך.אני מפחד מהיופי.שלך.
אני חולה במחלה שאין לה שם.ואת רק מנחשת מה היא.את יכולה רק לסבול איתי.אני אוהב את ישו.
אני שונא את עצמי.אני יכול לגרום כאב קשה.אני תמיד מרגיש לבד.אני רואה בך עתיד ושמחה וקסם ילדות שלא הייתה לי אף פעם.אני רואה בך פרחי אביב כנפי נשרים רוחות סתיו ולילות של אונס.
וגברים שהבטיחו לך עולם שלם וברים מלאים בזונות ועצב.וריח סמים עוקצניים.פעם רציתי להשתנות
אבל עברתי כל כך הרבה גלגולים,ובכל זאת נשארתי אותו הדבר,כנראה ככה הוא רוצה אותי,ככה אני
טוב בשבילו.אני רואה בך שדות דם,אדומים אדומים,ושדים רוקדים ריקוד מסתורי, צועקים לך לעצור.
אני מריח את ריח שערך,הוא גואל אותי,עננים של רקות מתמשכת מלטפים אותי ברגע שאני נצמד אלייך.
אני יודע שאת לא יודעת מה אני באמת.אני יודע.אני רועד כשאני חושב עלייך,עכשיו,את נמצאת בחדרך,
לבושה למחצה,ואף אחד שעובר ברחוב שלך אינו יודע שבאחד הבניינים שסביבו חי מלאך.אבוד ומגורש.
והחדר שלך קר,החדר שלך קר,והבדידות מרחפת מעלייך,את נושמת בדידות ונושפת בדידות ,נושמת נושפת,נושמת נושפת,הופכת הכול ליופי טהור,בנשיפות שלך.אני מחפש את אותן הנשיפות בכדי לנשום אותם,איני רוצה לנשום שום אוויר אחר.ואת לבד עם כולם וגם לבד את לבד.וזה לא יגמר ילדתי,אהובתי,
את נפשי,לי נשמתי,את הרגע השקט שלי,השניות הבריאות,החג הנצחי,השבת מנוחה,הלילות החמים,הקרוב של הקרוב,זה לא יגמר.ילדה שלי.
כי הבדידות שלך היא האמת שלך,היא הדבר הכי קרוב אלייך,אפילו יותר ממני.
והצער שלך ,הוא בעלך,לא אחר יקרה שלי.
על תעוררי מחר עם אחר מתוקה,על תתני לו להרוס את הגוף שלך,להשאיר עלייך את הסימנים שלו,
לנשק אותך,את שפתייך החמות,להגיד לך שהוא אוהב אותך,לחדור אל תוכך,אל תוך הצוף שלך,
בבקשה על תתני לו,על תגעי בו מלאך שלי,על תרגישי כלום לאף אחד אחר,כי הרגש שלך יקר לי ממלכות השמיים והארץ,כי טיפת הרגש מתוכך יכולה לגאול סבל מהאדם,ולי יש ממנו הרבה
לא עוד צל של אחר,את מבינה עד כמה את טהורה,למה את נותנת להם ללכלך אותך ,למה.
עכשיו את בחדר שלך,ועד כמה שהייתי רוצה לשבת לידך ,אפילו לא לגעת בך,למרות שזה יעלה בחצי מחיי,לשבת בפינה ולהביט בך,באור שאת מפזרת,או לשבת מאחורייך ולחבק אותך,ולבכות לך,כי מזמן לא בכיתי.להתכסות בלחישות שלך,בריסים,בדברים שאת אומרת,ולהמשיך ולהמשיך את הלילה שלי איתך,
את תחיית המתים שלי,גאולה..
אבל לי קשה,אני קשה, אינני בחרתי בזה,הוא בחר בי.אני גורם לכאב אחר,כאב של אמת.
אני גדלתי מתוך תהום ואני אחזור אליו,אני לבד,בלעדייך.
בלעדייך,אושר,כי האושר נולד להם ולא לי,את תישארי איתם,אני לא,אני לא שייך לכאן.
לפחות לא לדעת שאת עם אחר,זה וזהו,ואם כן אדע אז בכל נשיפה שלך אני לא אנשום.

תולדות המין האנושי

להיות מושרש בעיניים שהם לא שלך,
להיות ולהגיד שלום לאנשים שקרואים לעצמם חברים שלך,
להיות ולראות את הקווים האלה, את הגבול, בינך לבין מה שאתה היית מבקש לחיות,
להיות כמו גלים , בים , בחורף קר,
להיות כמו גשם, ורוח, להרביץ לפנים , בקור שלך , בזמן שאף אחד אינו מצפה,
להיות לא מובן , ומורגש, בעל צחוק שהוא בעצם הסוד שלך,
להיות ולדעת שאין אחד שמבין, שיודע אותו,
להיות כשתמות,
להיות ולמות,
להיות מת,
להיות ולחשוב שאתה האחד,שהוא בוודאי מרחם,שאתה בוודאי נשלחת ממנו,
להיות ביום שישי , לקוח סמוי של הלילה,בעל אורות של קצה המנהרה,
ולהיות,ולשמוע את הצחוק הכבד, המעשן,המתאדה , החורק, שעולה לשמיים,
ולהיות , ולמצוא לידך אנשים יפים שנוסעים לרקוד ולשתות,ביום שבו אתה מרגיש הכי לבד,אבל טוב ולא טוב וטוב לך עם זה,
ולהיות,בודד,כי כזה היית תמיד,גם כשאתה מוקף באלף זבובים, שנדבקים לזבל אשר הצטבר ממך באלפי ימי שישי,בדיוק כמו זה,
להיות צודק, בזמן שאף אחד לא צודק,זה לא להיות צודק,
להיות ולהגיד את האמת בזמן שכולם משקרים,זה לא להיות צודק,
להיות ,ובכל זאת להחזיק מעמד,
ביום חדש,בשבוע וחודש,בנשיקה לאישה שאתה אוהב,בלהתראות לאבא, בטיול מול הים,
בעבודה שאתה כל כך שונא,בחוסר מוצא בכל הדרכים שפנית,
להיות חלש, ולהכיר את הדברים,ולהיות חזק,חזק!!!!
להיות ולהאמין , יותר קשה ,מלא להאמין,אז להאמין,
בכל אלוהים שתבחר,בברירה ,
להיות ולדרוך במקום ,באדמה ,שאתה קורא לה מדינה,
להיות ולתת לה לברוח ממך,וכשהיא נעלמת,אתה נשאר כמו ערום,חשוף לכאב,לאויב שהוא בעצם אתה,עם נשק דרוך וכדור אחד,שהוא מיועד דווקא לך,
בונה אלילים,שהם כסף ,כבוד,
לנצח,אותם טעויות!!!!
להיות מוצמד אל הקיר,מול כיתת יורים, כשאתה השופט ונותן הפקודה!!!!
להיות ולבחור ,להיות אדם,להיות מחלה של העולם,
קטלני ויהיר,הורג ומשאיר רק הרס דמעות,ושמחה בתמונות,
להיות וכל יום , ולברוא את עצמך,
בדם , כן בדם נכתבות המילים,
להיות ולבנות, עתיד מאושר,ולשכוח עבר , המלמד האכזר,
להיות ולכתוב, ואין לך אומץ לסיים,
כי הרי ברור שאחרי כל נקודה תמיד יש משהו להגיד.
להיות ולא להגיד כלום,
צופה בהרג עצמי,התרסקות של הכול,
כמו בבל,כמו סיפור ,שידוע לכל

עלובי החיים זה לנצח

הוא תמיד שותה הרבה,
ואני שואל אותו למה אתה שותה כל כך הרבה?
והוא לא מסתכל לי בעיניים,הוא עונה,רק על תהיה כמוני,רק על תהיה דומה לי,
ידיו רועדות,אין קור,חם בחוץ,ידיו רועדות,ידיים חזקות שעירות,אני מחפש בהם אהבה,
ולא ביקשתי אותה אף פעם ממנו,
אבל הוא יודע שאני הייתי צריך אותה,הוא מבין, וככה יותר קשה לו,
הוא רוח רפאים , הוא אלוהים שמת, הוא פתיתי שלג לא ממומשים,
הוא עלה צהוב , הוא זנב שהיה לי לראש,
הוא מגדל בבל,
אני קושר את עצמי לכסא,לידו,אני מחפש על מה לדבר,הוא אומר שאני אשמור על עצמי,
כשהוא אומר את זה הוא חש את החוסר אונים שלו,את האי יכולת אפילו להגיד את זה נכון,כדי שאני פעם אחת ארגיש שהוא צודק,
כמה אני מרחם על עצמי, על החיים שלו ושלי, כמה עלוב הכול ,כמה עלוב הסלון בו אני והוא גוססים, כמה עלוב השטיח המסריח שהוא קנה בשוק,כמה עלובה השיחה בינינו,כמה עלוב לדעת שאצלי אין אפילו זיכרון אחד בו הוא היה מאושר,
אני תמיד מחזיר את עצמי לאותו היום בו טיילנו,לאורך הרחוב של הבתים המוקפים בחצרות ובריכות,עמוק בפנים רציתי את מה שהיה לאנשים החיים בתוך הבתים האלה,רציתי להיות הילד של המבוגרים האלה התינוק הקטן בעגלה היקרה שלהם,
שיכינו לי את הארוחות היקרות ,אבל רציתי גם שהם ימותו בתוך הבתים האלה,
אז היינו עוברים מול הבתים האלה,והיו נובחים עלינו הכלבים שלהם,
הכלבים האלה היו שמנים יותר ממני וממנו,הם היו נקיים ונראו טוב,
אני תמיד חשבתי בלב, שבכסף שקונים לכלבים האלה אוכל,
הוא היה יכול לקנות לי אופניים, אבל לו אין ולכלבים האלה יש,
הם נבחו עלינו,ואני ריחמתי עליו,היינו בדרך אל השוק,לבושים רע,מריחים רע,
ליד הבתים האלה ומול הכלבים האלה היינו דומים לקורי עכביש בפינה של חדר הצבוע בלבן,
הוא בטח הרגיש כמוני,אבל הוא תמיד הלך לפני,ככה שראיתי רק את הגב שלו,ויכולתי רק לנחש,כמו עכשיו בעצם, על מה הוא חשב,
שעריו מלבינים מיום ליום,ואני הופך להיות דומה לו יותר ויותר,
והוא הופך להיות דומה למי שפעם לא רצה שהוא יהיה דומה לו,
השמש מתחילה לשקוע ואני שומע את צחוק הילדים ברחוב שבו הוא גר,
אני גם יודע לצחוק כמוהם, רק שאני מעמיד פנים ,ואצלם זה אחרת,
אנחנו נפרדים,בלחיצת יד,הוא עדיין לא מביט לי בעיניים,
לפעמים אני שם לב שיש עוד אנשים,כמוני וכמונו,
ולפעמים אני עומד לידם בתור לקופה,כשהם סופרים את העודף המינימאלי שלהם,
או כשאני יושב בבית קפה ,והם עוברים ומסתכלים על השולחן המתוק שלי,
מבעד לחלון זכוכית,לא מגולחים,עם מבט של גור בתוך הכלוב,
עוברים וממשיכים הלאה,לקנות לחם,עוברים בתוך קניון גדול כי הם רוצים להרגיש כמו כולם,אבל אף פעם לא קונים לעצמם כלום,נשאר רק הטעם של חלון הראווה,
עוברים את החיים בלעבור אותם,
בלעבור אותם,
בלעבור אותם,
וזה הפחד הכי גדול שלי,ושלו,
לעבור את החיים האלה,
אני כל כך אפחד לבכות על אדם כזה,
והדמעות לא מבקשות אישור,
לכן הכי קל לבכות על עלובי החיים,על אלה שתמיד יהיו פחות ממך,
זה הזר שהעניק לי הבורא שלי,עוקצני עד הדם,
מיותם ואינו מובן,
צר לי על העולם הזה.
אני בדרכי לאותה השכונה,בדרכי לאותם הבתים בעלי החצרות והכלבים השמנים,
בבתים האלה עכשיו חיים החברים שלי,אותם הילדים שפעם רציתי להיות כמוהם,
אין לי את מה שיש להם,אבל יש לי קסם,וזה מה שקונה אותם,
הם עשירים ואני גם,
רק שאצלם זה כסף ואצלי זה הרחמים העצמיים,
הם צוחקים ורוקדים ושותים,עושים סקס אחד עם השני,אחת עם השנייה,
אני איתם,מסוחרר,
ולרגע אחד ,ובעוד רגע אחר,יהיה לי הבזק,
של שולחן,והוא ויושב,על השולחן בקבוק,והוא מחזיק כוס,
רואה פרסומות,
אני עדיין אחייך,
עלובי החיים זה לנצח חבר.
ומי שפעם היה באמת בודד,תמיד יהיה בודד גם אם הוא ישן במיטה זוגית.
עלובי החיים זה לנצח חברה.
סוף.

יונייב ראובן

יונייב ראובן

משורר,כותב,מלחין,ומוסיקאי ישראלי.נולד בשנת 1982 בברית המועצות לשעבר